ירושלמי- שינה בסוכה והערבות הדדית

לגבי אכילה בסוכה יש כלל, שאכילת קבע חייבת בסוכה ואכילת עראי מותרת מחוץ לסוכה. האם גם בשינה אומרים כך, ששינת קבע אסורה ושינת עראי מותרת?

בבבלי אומרים (כו): "תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. מאי טעמא? - אמר רב אשי: גזרה שמא ירדם."

על כך מקשים קושיא: הרי לגבי תפילין אומרים ששינת קבע עם תפילין אסורה אבל שינת עראי מותרת. וקשה, לכאורה גם שם יש לאסור שמא ירדם. 

ועונים, ששם התירו כי מדובר באדם שביקש מחבירו שישגיח עליו שלא ירדם. 

אבל דוחים הסבר זה, כי אין לסמוך על חבירו בזה, שמא ישכח להשגיח עליו. 

לשון הבבלי: 
"אמר ליה אביי: אלא הא דתניא: ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם! - אמר רב יוסף בריה דרב עילאי: במוסר שינתו לאחרים. - מתקיף ליה רב משרשיא: ערביך ערבא צריך! (הערב שלך צריך גם הוא ערב שלא ישכח)"

בבבלי עונים ששינת עראי מותרת כאשר הוא ישן בתנוחה שבה הוא לא יכול להירדם ממש, כגון שמניח ראשו בין ברכיו. ורבא מסביר, ששינת עראי תמיד אסורה מחוץ לסוכה, כי לגבי שינה לא שייך עראי. גם שינה קצרה וחטופה לפעמים מספיקה לאדם כדי להעמידו. 

עד כאן סוגיית הבבלי.

גם בירושלמי אומרים שאין היתר של שינת עראי מחוץ לסוכה (ירושלמי ב ה):
"א"ר לעזר: אכילה עראי. אין שינה עראי. חברייא אמרין: שכן אדם נשתקע בתוך שנתו. א"ר אילא: שכן אדם ישן קימאה ודיו. מה נפק מן ביניהון (באיזה מקרה יהיה הבדל ביניהם)? מסר שנתו לאחר. על דעתהון דחבריא מותר; על דעתיה דרבי אילא אסור." 

לפי הירושלמי, אם הטעם הוא שמא ירדם, הוא יכול לישון עראי מחוץ לסוכה אם הוא מטיל על אחר את האחריות שלא ירדם ממש. בירושלמי לא חוששים שמא האחר לא ישא באחריות כמו שצריך.

לסיכום אנו מדגישים את ההבדל בעניין מוסר שינתו לאחר. לפי הבבלי אין אפשרות לסמוך על אחר שישגיח עליו שלא ירדם. לפי הירושלמי זו אפשרות טובה.

נראה ששורש ההבדל הוא בכך שבארץ ישראל יש יותר ערבות הדדית. בזוהר הקדוש אומרים שעם ישראל נקרא עם אחד רק כשהוא בארץ. לכן בירושלמי לא חוששים שהאחר יתרשל בתפקידו להשגיח על שנת חבירו. ובבבלי יש יותר מרחק בין אחד לשני, ולכן חוששים. 

שנזכה לשבת בסוכה בשמחה ובטוב לבב!